רגע לפני שמתחילים באמת

בימינו כולם כותבים. כולם כואבים. כולם רוצים להשמיע את הדיעה שלהם. כולם רוצים שיכירו אותם. שיזהו אותם ברחוב בדרך למכולת (ואז לשחק אותה מובכים כשהקופאית יודעת איך קוראים להם ומוותרת להם על הכמה-שקלים החסרים).
כולם רוצים להיות משהו, להשאיר חותם בעולם הזה.

לפני 7-8 שנים פתחתי את הבלוג הראשון שלי. זה היה דרך הממשק של "תפוז אנשים", ורק להיזכר בדברים שנכתבו שם אני נתקפת בצורך לוודא בפעם המי-סופר-כמה שאי אפשר לקשר בין הנאמר שם אליי. עם השנים "תפוז" הפסיק להיות IN וישראבלוג תפס את מקומו. אי אפשר לומר שהיה לי קשה לזנוח את המקום בו כתבתי במשך 3 שנים ובו שיתפתי חוויות רבות ומשמעותיות מחיי (הנשיקה הראשונה, סיום לימודי התיכון, הגיוס ועוד שאר אירועי מפתח שכאלה) אבל בהחלט הרגשתי איזו צביטה בלב.
עם רקע של כמה שנים בעולם הבלוגיה, למדתי את אחד מכללי המפתח בעולם הבלוגיה והוא כלל הצנזור ושמירת הפרטיות. כך היה שכתבתי בלוג על החיים שלי, שבעצם כמעט ולא תיאר דבר מהחיים שלי. שלא תבינו אותי לא נכון, לכל דבר שכתבתי הייתה נגיעה בחיים שלי, אבל למדתי שאת מרבית האנשים לא מעניין לשמוע את הבעיות שלך - הם הרי כבר חוו אותם בעצמם ושמעו על זה מהחברים שלהם. הם רוצים לשמוע על דברים גדולים מהחיים, או לפחות יותר גדולים מהם.

השנים חלפו והאינטרנט החל להיות מוצף בכמות אדירה של בלוגים. כיום אין סיכוי שתחפשו ותמצאו בלוג אחד על נושא שחיפשתם... אתם כנראה תמצאו כמה עשרות.

במשך שנים אני עוקבת אחרי בלוגריות (נו, מה לעשות שהרוב הן בנות) שמפעילות בלוגי-אופנה. עד היום לא היה לי אומץ לעשות את זה בעצמי. מה השתנה? למדתי בדרך הקשה שאם לא מנסים אז לא מפסידים, אבל גם לא מרוויחים.

אז יאללה. נשימה עמוקה ויוצאים לדרך.
נעים להכיר: שיר וורובל.
גרה בגבעתיים, עובדת בכפר סבא ומבלה את הזמן הפנוי בת"א (וגם כותבת על זה).
מתעניינת באופנה מאז שקנו לי את בובת הברבי הראשונה.
לא מאמינה בטרנדים אבל כן מאמינה שהבגדים שהאדם לובש אומרים עליו המון.
שונאת להצטלם אבל פותחת בלוג אופנה (שיכילו תמונות של עצמה).
מעבר לזה - כבר תכירו בהמשך.

Translation:

Nowadays everyone writes. Everyone hurts. Everyone wants to voice their opinion. Everyone wants to be known. To be recognized on the street on the way to the grocery store (and act like they're embarrassed when the cashir know their name).

Everyone wants to be something, leave their mark in this world.

7-8 years ago I opened my first blog. It was via the interface of "Tapuz", and only remembering things written there I feel the need to make sure countless time that nobody can link it says to me. Over the years, "Tapuz" stoped to be "IN" and "IsraBlog" took it place. I can't say that I had difficult to abandon the place where I wrote for three years and shared many meaningful experiences of my life (first kiss, graduation, recruitment to the Israely Army and other key events in my life) but certainly I felt a pinch in my heart.

With a history of several years in the blogworld , I learned the key rule of the that world is privacy and censorship. So I wrote a blog about my life, but actually almost never described anything about it. Don't get me wrong -everything I wrote had a connection to my life, but I learned that most people do not care to hear about your problems, they have already experienced it and heard about it on their own and their friends. They want to hear about things larger than life, or at least larger than them.

The years passed and the Internet began to be flooded with huge amount of blogs. Today there is no chance that you find one blog on the subject looking you are for ... You'll probably find a few dozen. 

For years I follow bloggers running Fashion blogs. Up until today I haven't had the courage to do it myself. What has changed? I learned the hard way that unless you try yoy may not lose, but neither wins. 

Deep breath and here we go: 

Nice to meet you: Shir Wrobel. 

Lives in Givatayim, working in Kfar Saba and spends most of my free time in Tel Aviv (and writing about it). 

Interested in fashion since I she got my first Barbie doll. 

Do not believe in trends but do believe that the clothes the person wears says a lot about him. 

Hate to be photographed but open a fashion blog (containing photos of herself). 

Beyond this - you will get to know later.